בית גוברין – סוף החורף

הם רוכבים ושרים
לרגלי ההרים
הם רוכבים לבדם
שם בואדי מול הים

טוב, לא יודע למה זה בא לי, ואדי והרבה הרים לא היו בטיול וגם את הים לא שזפה עינינו אבל שורות השיר ("שיירת הרוכבים" לכל חברי רכסים שנולדו אחרי 1967 ולא מכירים) באים לבטא את רוח הגבורה והנחישות שגילו חברי רכסים בטיול של יום שישי זה. התחיל בשמחה, התפתח לעזוז ונגמר בקול תרועה דקה (תהרגו אותי אם אני יודע למה הכוונה אבל זה בא לתאר את הטיול – כיף, יופי ואורגזמה מעורבים יחדיו)
לטיול ב- 30 : 07 בצומת בית גוברין התיצבו 14 נפשות, 12 של בני אדם ו-2 של הצוות הקבוע בזמן האחרון – צמד השלדים הרצים של יעלה, נלסון את מהטמה (בתרגום עברי – מנדלה את גנדי). אין מה להגיד, כשמתרגלים לבהמות האלו , הם תורמים לאווירה וחסרים כשלא רואים אותם. תומר לא בא כי הוא עבר ניתוח במיניסקוס שלו (זה לא מה שאני חשבתי) השבוע וחזר מייד להרביע את הפרות בטורקיה. הפרות מתות עליו שם…
המסלול בגדול – סה"כ, כ- X ק"מ. ההתחלה – , מערב וצפונה מתחנת הדלק לאורך השביל הכחול (אם טעיתי סליחה, אני עוור צבעים) במקביל לכביש 38, לכוון צומת האלה ממזרח ו- 353, לכוון בית ניר ממערב. לאחר כ- 2 ק"מ חתכנו את כביש 38 מזרחה לכוון אזור נחושה ושמורת מרשה. כאן, זליג לא היה יכול להחליט אם ימינה או שמאלה ופלט את אחד ממשפטי האימה שלו שגורמים לי צמרמורת כי אני יודע בדיוק מה קורה אם הוא טועה (הפעם לא) " בואו נהמר", הימרנו..
כאן הכוח התפצל לשניים, זליג, שדהר בשמחה לאורך הכביש צפונה עם חבר נאמניו , שכח שלשניים מחברי רכסים – מנדלה את גנדי, אסור להיות ליד כביש מפאת טמטום. הם מנסים לנשוך כל טויוטה עוברת (הם לא באמת מטומטמים, רק נראים ככה) לעומת לוין, שהוא אחראי יותר מהיותו אב למופת וחתך לתוך השטח מזרחה מייד.
הכוחות התאחדו ליד המערות מתקופת המרד ברומאים בתל רפע (לאחר זחילה קצרה בקטקומבות הללו, ברור לנו שצאצאיהם עובדים היום בעזה. בנוסף – עם מחירי הדירות היום, אני לא אתפלא אם נמצא את נינינו חופרים שם בעתיד בנסיון לארגן לעצם מגורים שהם יכולים להרשות לעצמם. הם הרי צריכים לגור איפשהוא לא? ).
ארוחת בוקר ויעלה, ז"א קפה. מה יהיה אם היא תחליט להצטרף לעומר ושניהם ירביעו ביחד בטורקיה – אני לא רוצה לחשוב על זה.
בארוחה-זמורה הציל מחנק ברגע האחרון את זליג שכמעם בלע את המדבקה שמתברר שהוא מדביק על הסנדוויצים שלו. זה למטרות זהוי במידה ואנסה לגנוב לו אחד.
עברתי גם כמה רגעים מייסרים כשיעלה בצעה סנדוויץ עסיסי מול עיני הכלות והאכילה בו את שני הילדים שלה, נלסון את מהטמה בלי לשעות לתחנוני עיני הרעבות. לא יכולתי להתלונן, ילדים זה ילדים…
הנוף, הצמחיה, מזג האויר והחבורה היו ממש משובבי נפש. הבעיה היחידה היו הפרות. הסטייקים המהלכים האלו הופכים כל שביל רטוב שהן דורכות בו לסיוט רכיבה ברגע שהשביל מתייבש. גשם ופרות לא הולך ביחד.
רכבנו קצת מזרחה ואח"כ חתכנו דרומה לכוון כביש 35 , תרקומיה/ חברון אותו חצינו ליד כפר זוהרים. מסתבר כי זה מוסד לנגמלים מסמים (מקום מתאים לכמה מחברי רכסים שאני לא רוצה לנקוב בשמותיהם, כמו פינדר…)
עלינו עד לקבר השיך. מקום יפפה (למרבית ההפתעה – לזליג לא היה מושג מי קבור שם. לארכיאולוג כמוהו שמכיר כל שלד של גמל בשטח, זאת תעודת עניות). המראה מראש כיפת הקבר (רק אני עליתי לשם. האחרים נחו מתלאות הדרך וחיכו לתה) מרהיב. 360 מעלות, משפלת החוף, קרית גת, אזור אמציה, הרי חברון, תל ויער מרשה, אזור לוזית וחוזר חלילה לאזור השפלה. זיהיתי אפילו את צומת תרקומיה, שם עשיתי את המלואים האחרונים שלי לפני כ- 40 שנה.
פיטר, שנחרד למראה מצב ה – quick release בגלגל הקדמי שלי, הניח את ידיו הענוגות ובקבוק השמן המיוחד שלו על התפס המהיר שם ואחרי זה, חיי השתנו. האופניים שרו כל הדרך, בטחונם העצמי השתנה והם דהרו בשטח ללא מתום. אם אני חש בטחון בעתיד זה בגלל שאני יודע שפיטר, שמת עלי, ידאג לזה שכסא הגלגלים שלי בדיור המוגן (אני מגיע לשם בקרוב) יטופל בנאמנות.
כמות הפרחים בשטח והצומח בשטח והגובה שלהם ממש מפחידה. מכל המינים והסוגים. חלקם עדיין צומחים במלוא עוז אבל בחלקם, כמו רקפות וכלניות, אתה יכול להרגיש כבר את נשיכת המוות של הקיץ. לפעמים לא ראיתי לתוך מה אני רוכב אבל סמכתי על המוביל (מתי נלמד?) ורכבתי אחריו בעיניים עצומות.
פיטר וזליג הזכירו לי שמות של פרחים ששכחתי מאז בכיתה ג", כמו דם המכבים (פרח אדום קטן ומתוק), לופים למיניהם וסוג של עכנאי (זליג, מצטער, מה שראינו לא היה עכנאי שרוע. עכנאי – כן, שרוע? – לא ידעתי אז המצאתי…)
בחניה לפני השאחרונה, יעלה שוב התנפלה על הקומקום ויצרה תה. זמורה הסביר לה כי רצוי לא להרתיח את גבעולי המרווה אלא לצרפם רק בסוף לספלים. לא ברור למה אבל אף אחד לא מת (בינתיים…)
בדרך גם מצאנו צב קטן שפיטר (או זמורה?) הגן עלין בחרוף נפש ובנה לו מקלט וסמון מאבנים כדי שלא נעלה עליו. פיטר – אתה יכול להרגע. ברכסים דרסנו כבר מאות צבים ולא היתה אפילו לוויה אחת. הפעם האחרונה שעליתי על צב – אני חטפתי פנצר והוא לא שינה אפילו את הנשימה שלו. צבים מחוסנים.
זהוא, 50 ק"מ נוספים (או 5, לא היה ברור לי ) ואנחנו חזרה בצומת ובמזנון של בית גוברין, מתפרעים בטילון, שאריות הסמדויצים וקולה…. משפחה די נחמדה הרכסים הזאת, לא מתכוון להתגרש מהם בזמן הקרוב…

קוץ

מוביל – דרור זליג
משתתפים – 14
צילם – דוד ניצן