איך הכל התחיל?
מאחורי הקלעים של הטיול

התארגנות

היום הראשון - יום חמישי

לא קלה היא לא קלה דרכנו..

היום השני - שישי

נוסעים לאורך החוף לכיוון פזר, שם עוזבים את הים השחור ומדרימים לכיוון המשין. באקיאמג' מורידים את הארגזים ובונים את האופניים לרכיבה בשולי הכפר בסמוך למטעי התה שבאיזור לנוכח מבטיהם המשתהים של התושבים. האנשים שחיים באיזור הם ההמשינים בהירי עור והנשים עוטות מטפחת עם קשירה מיוחדת. ההמשינים מאוד חביבים ומסבירי פנים ובימים הבאים נתקל בהם שוב ושוב. את הקילומטר הראשון בטורקיה עושים בירידה ומייד עוצרים במרכזו של כפר שיושב על יובל של נחל, למפגש ראשון עם התושבים, מתרשמים מאובניים שטוחנות תירס כשהכח המניע הוא מי הנחל שזורמים מתחת למבנה האבן. מתחילים בטיפוס של כמה מאות מטרים בגובה לפס הראשון ובהחלט לא האחרון ובזמן המנוחה והחזרת הנשימה מקבלים הסבר מקיף על גידול התה שבאיזור בתוך שדה תה על מדרון תלול. גולשים מהפס, מטה מטה עד לעיירה גדולה צ'מלי-המשין שיושבת על נהר הפירטינה. היות והשעה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת, נכנסנו למסעדת פועלים חביבה וחיסלנו תרתי משמע, את כל האוכל שנותר בסירים, אוכל "פשוט" וטעים, אורז, שעועית, גיבץ' והעיקר סלט עצבני, סלט חי עם פלפל חריף לתיבול - מעולה. כאן גם גילינו את הקינוח המופלא סוּפלץ שעשוי מחלב ואורז ומוקרם בקרמל. המשכנו במעלה הנהר ועצרנו אצל סבא הידריס, איש צבעוני שמנהל מלון ועל מרפסת שיושבת על המים התנסנו בכוס התה הראשונה שלנו עם קוביית סוכר, על כל כללי הטקס, ראשונה ובהחלט לא האחרונה. התחנה הבאה מבצר זילקה, מבנה מרשים מרחוק וקצת פחות מקרוב. המבצר חולש על ואדי ונהר ומספק נקודת תצפית מרהיבה.

היום התארך וה-30 ק"מ שהבטיחו לנו הפכו ל-47 ק"מ ועם רדת החשיכה כשכוחותינו כמעט ואזלו הגענו לצ'ת, 2 בתים ליד הנהר, קור אימים מקלחת אחת לכל הקבוצה, נכנסנו בשלשות אחד מסתבן, אחד שוטף ואחד מלחיץ. לאחר שהתלבשנו יצאנו להתחמם ליד מדורה ענקית שהדליקו המקומיים ולארוחת ערב מאוחרת שכללה דגי פורל, אורז וגבינה מותכת בסיר ענק, מעין פונדו טורקי, טובלים גבינה בלחם ואוכלים. מאכל עתיר כולסטרול ומאוד מאוד משביע! לפני הארוחה שרנו שירי יום שישי ויותר חשוב! הרמנו כוסית של יין לרגל יום הולדתו של קובה שחל ביום זה. מזל טוב! בהחלט סיום מוצלח ליום של רכיבה לא קלה והארוך שעשינו בטיול.

מתחילים את היום בהקפצה לכיוון מעבר פוֹלוֹביל, האוטו אמור להוביל אותנו לפס. ממש בהתחלת הפס האוטו מנסה לעבור שלולית בוץ ושוקע בעוד אנו מטקסים עיצה ושולפים חבלים צצה משום מקום משאית עם כבשים, נקשרים אליה ויוצאים מהבוץ. הלכה ההקפצה לפס! מורידים את האופניים ומחליטים לטפס, כ700- מטר עד לפס, המקום גבוה, כ–2200 מטר, העלייה קשה, האויר דליל, הראשונים עושים זאת ב 45 דקות האחרון בחצי שעה מאוחר יותר. יורדים בירידה מרהיבה כשבדרך חולפים על שרידי שלג. ומגיעים לאמלקי, כפר המשמש את הרועים בקיץ כשהם עולים עם הבקר או הצאן לראות בגבהים, כפר שכזה נקרא בטורקית יאלייה. בהמשך נפגוש עוד יאליות חלקת מאוישות וחלקם לא. ממשיכים בואדי במגמת ירידה, השביל נהיה צר וכמעט לא רכיב. אוכלים ארוחת צהריים בשביל צר, לרגלי מפל. מכאן עלינו בשביל קשה בעלייה תלולה, האופניים תפסו את מקומם על הכתף או לידנו להרבה זמן, לחלקנו זה נראה נצח נצחים. מטפסים ומטפסים ומטפסים, מדי פעם השביל נפתח יוצאים לכתף ירוקה וכולם ממהרים להשתרע על כרי הדשא ולנוח. היעד הבא יאליה גדולה אזינדה שנמצאת במקום גבוהה עם נוף אין סופי, גם את היאליה הזו עדיין לא אכלסו, פגשנו שם כמה צעירים שאחד מהם אף שלף מצלמת וידאו ומהר לתעד אותנו. משם קצת ברכיבה בתוך יער מקסים וההמשך בהליכה עד לפוקוט! יאליה מדהימה ביופיה שיושבת על שלוחה, כבר במטוס ראינו צילום שלה בירחון של טורקיש ומאז חיכינו בכיליון עיניים להיות שם, בהחלט גולת הכותרת של היום.
ההמשך ירידה תלולה וארוכה, 13 ק"מ בדרך עפר, מטה, מטה עד לכפר שניוֹבה על הנהר. שם ציפה לנו טורבו מוסין עם המכונית האדומה ו"קולומבו" נהג המיני אוטובוס הלבן כדי להקפיץ אותנו להיידר. עיר מחוז מרכזית, פיסת ציויליזציה, לא לפני שגבו מאתנו כסף עבור הפסטיבל שהתקיים למחרת ולא משנה אם תכננו להגיע אליו או לא. ארוחת ערב אכלנו במסעדה ששייכת לבעל המלון, בגלל השעה המאוחרת, לא התרחצנו וקודם ניגשנו לאכול, שוב פעם דגי פורל. סה"כ יום קשה, הרבה הליכה ברגל וגם רכיבה לא קלה, כ40 ק"מ. כבר באותו ערב עשינו "חושבים" ומאיר שינה תוכניות כדי להמנע מיום דומה שציפה לנו בתוכנית המקורית. שינה בית מלון והחליף איזור ובדיעבד ההחלטה הייתה מוצלחת ביותר. את המלון נזכור בין היתר בגלל שבבוקר הופיעו מים חומים בברז המים החמים, בעייה של העירייה הודיעו בקבלה.