היום השני - העלייה הארוכה ביותר והתאונה של פיטר
מתחילים לרכב מבורוביץ, עיירת הסקי. ביקשנו להקדים את ארוחת הבוקר וקבענו ל 08:30. זה הכי מוקדם שאפשר בבולגריה. התחלת הרכיבה מהמלון בבורוביץ על כביש אספלט. יאסן מחזיר לפיטר את הגלגל שתוקן בסופיה והשמחה רבה. אחרי כ 3 ק"מ פונים לשביל עפר ומטפסים ומטפסים ומטפסים. הדרך עוברת בתוך יער עבות פוגשים מטפסים והולכי רגל נלהבים שמברכים אותנו לשלום. הגובה ההתחלתי 1085 מטר והשיפוע מתון אבל ככל שהגובה עולה יותר קשה לנו. אחרי כ 4.5 שעות ו 20 ק"מ הגענו לשאלט ביקתה שם הזמנו ארוחת צהריים. התפריט כלל קבנוס, סלט בולגרי (משאנו סלאט) עמוס בגבינה מגורדת, עגבניות מתוקות ולא סינטטיות ומלפופונים עם טעם של פעם ושל עוד! בגובה של 2181 מטר בכל יותר טעים כהרעב משמש כתבלין עיקרי. לכל זה התלווה אומלט עמוס בכל טוב והמון כולוסטרול. כדי להגיע לפיסגה המשכנו לטפס עוד כמה קילומטרים בשיפוע תלול ותובעני. לשיא 2440 מטר הגענו אחרי כ 21 ק"מ אבל לא תמו תלאותינו. לפנינו סינגל של 11 ק"מ בירידה! טוב, לא בדיוק. הסינגל יורד ועולה כטוב ליבו ביין. חלקים ממנו זרועים בעצי אשוח גמדי שמשאירים שביל צר מאוד למעבר. קצת מתאמצים, קצת נשרטים, חורקים שינים ולעיתים גם רוכבים. סיום הסינגל בשביל מהיר שמסתיים בשאלט מקסים על שפת מאגר מים. פיטר וסער מתפשטים ונכנסים למים מה שלא משאיר את בנות בולגריה אדישות. היתושים מפליאים בנו את עוקצם ואנחנו ממשיכים בדרכנו. עכשיו על שביל כורכר לבן דוהרים מטה מטה. השביל נגמר ומתחברים לכביש, היות והבולמים שלי לא עובדים חלק אני מתענג על כל רגע של רכיבה על הכביש החלק. אני עוצר לצילומי וידאו עם יובל וביחד עם ארני ויאסן אנחנו ממשיכים לגלוש בכביש לעבר החברה. לפתע רואים את החברה עומדים על הכביש וקוראים לנוצ לעצור, משהו נראה מוטל על הכביש. הלב דופק והמחשבות רצות, ממש סיוט. ארני רץ אל רועי ששכוב על הכביש וסער קורא לו "עזוב אותו, בא לפיטר" פיטר שכוב בצד הדרך עם נשימה מהירה ושיטחית. בדיקה מהירה מגלה פגיעות בחלק הימני של הכתף והגב. ארני מזהה שבר בעצם הבריח וחשש מפגיעת חזה. יאסן מזעיק אמבולנס מהעיר הקרובה ואנחנו מנסים להקל על פיטר ככל שאפשר. שעה ארוכה לוקח לאמבולנס להגיע, אמבולנס עתיק ללא שום אמצעים מודרנים כגון בלון חמצן או אפילו אלונקה מתקפלת. אנחנו מפקידים את פיטר בידיו וממשיכים ברכיבה. בסה"כ נותרו לנו כ 7 ק"מ על כביש בירידה. בנתיים החושך ירד ואנחנו גולשים באיטיות אל נקודת הסיום כשמאחורינו רכב הליווי שלנו שעלה כדי לאסוף את האופניים של פיטרף אדר ויבור שנסעו עם האמבולנס. את ארוחת הערב אכלנו בבנסקו בשעה 23:00, אחת מהארוחות הכי משובחות שאכלנו בטיול וגם החדר מבמלון היה חדש ומשובח.

עוד על היום הזה מפי סער

יום טיול באופני הרים.
מתחיל בטיפוס אינסופי. 20 ק"מ בעלייה שלא נגמרת. מתחילה כמו יער הקדושים, מקבלת תוספות וחיזוקים של מים זורמים לצידי ועל המסלול ועוברת לטיפוס בגיא גבוה שמטפס לכיוון אוכף רחוק. עוברים מפל ומתרחצים, אוכלים חביתה וקצת לוגנקה (איזה אחד טורח לוודא שהכתף שלו עומדת בריסוק מגובה חצי מטר דווקא במרפסת הונגרית בגובה 2181 מ'), מטפסים עוד בהליכה איטית ורכיבה איטית עוד יותר. יש מי שמאשימים את האוויר את האוויר הדליל בגובה של מעל 2200 ויש מי שכבר אין להם כח להאשים, בקושי לנשום. מגיעים לאוכף, קצת צילומים, קצת אוויר, מיגונים, קסדות מי שהוריד לעלייה וקדימה לסינגל שמסרב להפסק. אלמנטים טכניים זורמים, זרימה על סף תהום, בין עצי אשוח, שלוליות וקצת בוץ ומפלים. האדרנלין כבר מזמן שולט בנו.
מתאספים כולם ליד אגם מלאכותי קטן ויפה בקצה הסינגל ומחכים לבעל הבית שיצא לטיול קטן והבטיחו שיחזור לעשות קפה. פיטר כבר מזמן במים ואני אחריו. בעל הבית כנראה נהנה בטיול והטבילה נגמרת מוקדם לטובת עוד אי אלו קילומטרים נוספים של טיסה בגובה נמוך על דרך כורכר מלאה דרדרת, בורות ושלוליות שמבחינתנו נראית כבר כמו דרך נוף כרמל. הברקסים מתקררים להנאתם והאופניים עוברים הכל. באמצע פורשים לטובת חיפוש סינגל אדר, יאסין וארני סיניור שהאנדורפינים הרסו לו את יכולת השיפוט וכל שביל שמצביע למטה נראה לו מתאים מאוד.
אנחנו מתאספים בקצה הכורכר לקראת ירידה של 10 ק"מ פלוס על אספלט, שההתיחסות אליו ככביש כנראה היתה טעות מספר אחת. כביש הרים מפותל עם סוויטצ'בקים צפופים ומפתים, קצב של מכונית (לאדה זו מכונית?) לשעה ושיפוע שמבטיח מנוחה לרגליים גורם לנו לשכוח את העייפות ולהתחיל מייד בירידה.
אחרי שני פיתולים רועי מוצא את עצמו ממשיך בקו ישר לתוך העצים אבל הכל בסדר וממשיכים הלאה. רועים מכונס בתנוחה אווירודינמית ואני מייד אחריו, השמועות אומרות 70 קמ"ש, הבורות חולפים להם, פיטר ורועי מתחלפים מקדימה, אני שלישי רוב הזמן בהעדר פלטה שלישית מקדימה ושאר הקבוצה כנראה נהנית מהנוף, וחוברת באיזשהו שלב לחברה שחוזרים מרוצים ומלוכלכים מהסינגל החדש והתלול שמצאו.
שבעה ק"מ לסוף אני רואה איזה אופנוע עתיק 150 מ' מקדימה וחושב מה הוא יחשוב כששלושה רוכבים יעופו לידו וישאירו אותו רחוק מאחורה. אז זה קורה אבל לא ממש כמו שתכננתי. ננסה לכתוב באותו קצב בו זה קרה.
פיטר מקדימה, רועי חולף משמאלו וכנראה פולט איזה משהו שפיטר לא קולט לגמרי נכון; פיטר מתקרב לבור ושובר קטנה שמאלה בלי לדעת שהגלגל הקדמי שלו והאחורי של רועי מקבילים אחד לשני ובמרחק של בערך 4 ס"מ – זה כל מה שצריך בשביל לשלוח אותו עמוק לתוך האספלט בשרשרת של גילגולים שאני עד עכשיו לא מצליח לשחזר חוץ מכמה צעקות (הזקנה בחירבה ליד חוככת בדעתה האם לגשת לחלון); רועי מאבד שיווי משקל ומתרסק לכיוון השיחים בתעלה משמאל אחרי עוד 20 מ'; פיטר איכשהו גורר את עצמו לשיחים משמאל ומתרסק שם כשהאופניים עדיין בצד השני של הכביש (למה לא, היא אומרת לעצמה, הקש יחכה); אני עוצר באמצע הכביש ורץ לפיטר. אני אחסוך בתיאורים הגרפיים אבל מצבו לא היה מסביר פנים. אחרי שכל המגנים מורדים ומצבו נראה סביר אני עובר הלאה; את רועי אני מוצא 15 מ' הלאה בכביש באותה פוזיציה בדיוק בה התרסק – מסתבר שלימדו אותו לא לזוז אחרי תאונה, מה שנכון לעשות אבל מלחיץ לאללה – הוא עם הפרצוף תקוע באספלט אבל ללא פציעות. כמה כפריים (שנעלמו מזכרונו של רועי) ואני מפרקים ממנו את האופניים (שני הזוגות לא נפגעו) ומיישרים אותו קצת. קצת דואב אבל בסה"כ בסדר. (הזקנה כבר בחלון ועכשיו גם האנדורפינים שלה משתוללים וגורמים לה לאבד שליטה - היא מתחילה לנוע לכיוון היציאה. כוס אמק הקש, היא מחליטה, כזה דבר לא קרה פה מאז שהרוסים הלכו – או שמא היו אלה התורכים?); שאר הקבוצה מגיעה ישר אל רועי שמתאושש לאיטו; אני מפנה אותם בעדינות לחפש את פיטר שהחליט לקום ולטייל קצת בדשא; טיפול ראשוני בפצעים, חולצת רכסים בצבעים מרהיבים נגזרת בהחלטה חדה של ארני סיניור לקול ענות חלושה של דוד; האמבולנס מוזמן ממרחק שבעה ק"מ – קצה הכביש זה גם פחות או יותר איזור בית חולים – ומגיע לאחר שעת המתנה אחת בלבד (הזקנה בפאתי ביתה, האדרנלין כבר נרגע, אני יותר מחמישה מ' מהקש לא זזה, NO MATTER WHAT), מקרטע לאיטו וכולל בתוכו אלונקה, אח וסטטוסקופ. (דמיינו אוטו ארטיק ישן, מאוד, בלי כלום בפנים אבל עם הנהג השמן –got the picture?). הנהג מחשב בינתיים כמה זמן לדרדר את האוטו לפני שמנסים להניע והאח הטוב מפנה את פיטר.
אנחנו ממשיכים להתגלגל, הזקנה חוזרת לספר לקש מה קרה בחוץ ועוד יום נגמר.
רכבתי ונהנתי. סער.