לרגל היות רכסים קבוצה נוצרית מאמינה, החלטנו גם אנו לחגוג את ה- X MASS וראש השנה החדשה תחת הכוכבים בשדה בוקר. כמו כן, היות ולא חגגנו חגים אחרים השנה מסבות של גיל מתקדם ועצב קיומי טהור (ביבי ולהקתו כמובן), הוחלט לארגן טיול של יומיים למדבר בואכה שדה בוקר.
למזלנו, יעלה ארגנה את הטיול והראל הפריע רק בסוף קצת כך שיצא טיול דמוי הקפה שלה – חזק, מתוק ובדיוק במקום ובזמן הנכון (גם תומר שנעלם אחרי יום, אפשר לה להקדיש תשומת לב וקצת חיבה לגברים האחרים בקבוצה). אין לי מושג למי עוד צריך להודות על הטיול הזה חוץ מאשר לקרן, דרור, לוין, אחייובל,פיטר, ניצן, אמיר הראל, דורון, יובל, קובה, שייקה, רוני וכל האחרים שטרחו ולא עשו כלום, כמוני.
בוקר יום שישי, מזג אויר מפחיד ביופיו ובצחותו וכ- 22 רוכבים שהתיצבו בזמן בשדה בוקר.
הטיול נפתח בתערובת של שמחה ותוגה – שמחה-כי פינדר לא בא, תוגה – כי עקב כך לא זכינו לשזוף בעינינו את קרנקיו (his cranks) המוזהבים ונאלצנו להסתפק בחיקויים העלובים שלי. אבל – קבלנו פצוי אדיר בדמות גילי שהופיעה מאוחר יותר עם ילד הפלא שלה (גם עם דני) ולהפתעת כולנו, רכבה אתנו במשך יומיים כאילו מעולם לא ילדה. שכחנו כמה דמותה היתה חסרה לנו.
אפתח בתאור המסלול -התחיל מרגיז ונגמר טרוף (הכל כמובן מנקודת ההשקפה שלי). אין ספק שהמדבר בתקופה הזו יפה בצורה אלוהית ומסביר פנים מכל הבחינות. המרחבים האינסופיים, האויר הצלול/קריר והראות האינסופית גורמים לך לשכוח את הגיל ושאר הצרות הקטנות שמתלוות אליו, אם כי בשלב מסוים הגבעות הקרחות והנחל/ים האינסופיים שדומים 2 טיפות רוק אחד לשני יכולים די לעצבן (שוב – אותי)
רכבנו במקביל לכביש לכוון מצפה רמון כ-3 ק"מ. אפילו רכיבה פשוטה כזו היתה מלווה במספר הפתעות נחמדות כמו – קבוצת יעלים עם קרניים אדירות שלעסו סלט צמחיה מקומי כמה מטרים מהדרך ולא התרגשו מאתנו לחלוטין. הם לא זזו וגם סרבו למספר חטיפי אנרגיה שאני שומר לשעת חרום והצעתי להם (ניצן – זה שהם מ- 1975 לא היה צריך להשפיע).
היה די מצער לראות את הזכר המרכזי עם קרניים ענקיות שמרוב שהם נוטים לאחור, הוא פצע את עצמו בגב כל אימת שהוא הרים את ראשו (זה כמו לנשוך לעצמך את הלשון עם כל ביס שאתה נותן)
בנוגע לבעלי חיים. גם הגמלים האדישים לאורך הדרך שעמדו ולעסו את הצמחיה המקומית לא שמו אלינו לב יותר מדי. ניסיתי גם אני להזון מאותו תפריט ולאחר ביס אחד משיח ירוק, הבנתי למה יש להם סבר פנים מאוס כזה. לא קל להיות גמל (חרוז). Powerbar עדיף.
לאחר הכניסה השניה למחנה רמון, חתכנו לתוך השטח ונכנסנו לנחל עבדת שלאורכן רכבנו כמה שעות. די נחל חדגוני ומשעמם אבל נהדר (הרגשתי צורך להגיד משהוא חיובי). אחרי כמה קילומטרים נעצרנו כי לוין התעקש לחפש מערה/בור מים שנחשב לגדול והיפה באזור מה שנתן לנו אפשרות לנוח ולהסתלבט בנחל שעה ארוכה ליד בור אחר, לא פחות יפה. שם גם התחוללה שמחת בית השואבה כי שם חברנו לגילי ולדני שהגיעו קצת באחור עם הגיפ ( יש להם תרוץ – תינוק). די מרשים לראות מה שהנבטים והביזנטים בנו לאורך הנחל ובכל האזור – כל הטרסות והמערות ובורות המים שהם חפרו בקרטון הרך כדי לקיים חקלאות די פורחת בתקופה ההיא באזור מדברי כזה. מדהים.
המשכנו לרכב זמן ארוך לאורך הנחל מערבה עד שהגענו לגדר של מחנה רמון לאורכה רכבנו ורכבנו ואז – צפתה לנו הפתעה – כניסה לנחל צפרים, סינגל ודרך מטריפים בתוך אפיק נחל מקסים שאפשר לכולנו רכיבה טכנית לא קשה מדי ומהנה כמו שצריך.
עצרנו לחניה בתוך הנחל בחניון יצוק מפלטת שיש טבעי וברכת מים קטנה בקצה. המבנה הסלעי היה די מדהים כי היו שם גם מספר שכבות דקות של אבן צור צבעונית שבלטה החוצה ותפוח אבן ענק.
דרור הסביר משהוא על השבר הסורי אפריקני. יש לי חשד די מבוסס שלשום סורי או אפריקני לא נשבר אף פעם כלום וה"מומחים" מאשימים בזה כמעט כל תופעת טבע שאין להם מושג איך היא קרתה (כה יעזור לי אלוהים אם השבר הנ"ל לא הוזכר כשהרופא במיון בבלינסון ניסה להסביר לי למה התפוצץ לי התוספתן). חשד נוסף שלי – נושא השמות שמודבקים לסביבה. נחל עובדת – עובד אחד לא ראינו שם, נחל צפרים – לך תחפש נוצה אחת. מענין מה היינו מוצאים בנחל היונים או בגבעת העכביש אליהם היינו אמורים להגיע אבל "פיספסנו". בגדול – השמות לא חשובים, היופי הוא מה שקובע ומזה היה הרבה.
מנחל יונים יצאנו למישור שדה בוקר (שם שאני המצאתי). שוב כיף, רכיבה ארוכה ומהירה בשטח לא מסומן אבל קל לרכיבה במהירות גבוהה עד לכביש וחזרה לשדה בוקר.
סה"כ רכבנו כ- 42.56 ק"מ לא קשים מדי, חלום יבש ליום כזה. טרוף של יום כיף. אני רק לא מבין למה זה מגיע לי.
לסיום היום, חלק מאתנו הלכו לראות את השקיעה על נחל צין מהתצפית בראש המצוק. לראות את הנחל האדיר עם הרים הנשאים מסביבו מגובה כזה ולחזות כיצד הם מצייתים לשמש ונמתחים בעצלתיים לשנת הלילה שלהם, היה כמו לשמוע את שירת הסיום באופרה על בריאת העולם. בשביל רגעים כאלו כדאי להיות יהודי רוכב אופניים.
לאחר קבלת החדרים, ריב (מי נוחר, מי ישן באיזו מיטה ובאיזו קומה) ומקלחת. אכלנו.. ., על תאור ארוחת הערב בבית ספר שדה אוותר, לא כי היה רע פשוט אין מה להגיד להוציא את העובדה שזה הזכיר לי את הקבוץ לפני 45 שנה, והישיבה עם החבורה שלנו וים המטיילים האחרים באכסניה היה די מהנה.
ההפתעות לא נגמרו, יעלה והראל הכינו ערב הווי. אלוהים יודע כמה זמן יעלה עבדה כדי להכין חידון שאלות בקשר לרכסים מימי מתושלח עד ימינו, כמו – איזה צבע גרביים גרב בוגלר ברכיבה הכי ארוכה שרכסים בצעה, כמה ליטר מים שתה לוין באותו טיול ומה היה גודל הקוץ בפנצר בגלגל האחורי שלי (ואני לא הייתי בכלל בטיול הזה..).
המתח לא נגמר. לאחר שחולקו הפרסים, הראל הבטיח לנו משהוא "מהנה" והפתיע אותנו בהקרנת סרט אימה מפחיד שהקרין לנו כשעתיים (נדמה לי "משימה קטלנית "4). זוועה מפחידה של סרט, כנראה רצה לרמוז על הטיול למחרת….
עברנו שנת לילה די שקטה (רוב הנוחרים פחדו להרדם אחרי הסרט להוציא הנוחר במקצועי בחדר של גילי שעשה מספיק רעש בשביל כולם)
הבוקר נפתח בארוחת בוקר מפוארת והסתודדות מסתורית של מתכני המסלול להיום שדי הפחידה במיוחד כשאתה רואה את החושך בעיניהם כשהם מסתכלים בGPS האולמטיבי החדש של דרור שלאף אחד מושג איך לקרוא אותו ומה רואים שם..נגמר טוב.
על ההתחלה, חציית הכביש וטפוס ארוך לגבעה ממול לתצפית על המדרשה, הקבוץ ןהסביבה. היופי לא נס ליחו (מה שמזכיר לי שלרועי, הבן של גילי ודני היתה נזלת כל הזמן) ומשם פחות או יותר מערבה לאורך הרכס לכוון נחל . הייתי בטוח שהולך לחזור חלק א המעצבן של אתמול כשלפתע חתך המוביל (אני מבטיח לו מקום ראשון בתור לגן עדן) ימינה לתוך ירידה טכנית בסינגל בתוך אפיק (שכנראה היו בו מים לא מזמן) שהיה מדהים ברכיבה, בנוף ובצמחיה הקטנה והצבעונית בכל פינה. אני אישית מצאתי את עצמי שר בקולי קולות תוך כדי קפיצות מטורפות על המהמורות בדרך את הסימפוניה החמישית של בטהובן (כשאני מחקה את כל הכלים וממציא מילים…).
בדרך גם עצרתי ליד כלנית אדומה (היחידה ראינו בכל טיול) שהרימה בצנעה ובביישנות את ראשה הקטן, הסמיקה כשראתה אותי עוצר, והחוותה לי קידה. בשביל בנות כאלו כדאי להתחתן (לא מבין בדיוק למה זה קשור אבל באמת היה רגע פואטי ואני חושב לחבר יצירה מתאימה , "אני והכלנית"). חוץ ממני ומקרן, לא זוכר שראיתי רוכבים אחרים עוצרים. הם היו עסוקים מדי בריצה לשום מקום.
כאילו שזה לא הספיק, נחתנו לארוחת בוקר בחלקת אלוהים קטנה אחרת, פינת דשא מוריקה ומקסימה ביציאה מהנחל. לעוגות ולקפה (יעלה כמובן) היה טעם אחר לגמרי ומצאנו את עצמנו מתאהבים איש ברעותו (גם בזכרים).
עדיין לא נגמר – הנחל (שלפי דרור היה אחד הערוצים שנשפכים לנחל הרועה) נפתח לנחל מישורי ענק, כנראה נחל הרועה (על שם רועת קבוץ שדה בוקר שנרצחה ע"י בדואים במקום לפני הרבה שנים). חצינו את הנחל והתחלנו לטפס עליה קשה וארוככככה עד לראש ההר מצדו השני של הנחל. כשהגענו לשם הסתבר כי למובילים לא היה מושג למה עלינו לשם ואיך יורדים. אני כרגיל צפיתי שחורות וכשהם התחילו לרדת במדרון התלול ברגל, אמרתי ברכת הדרך והגומל ועקבתי אחריהם (לא מפני שרציתי – פשוט לא היה לי מושג איך חוזרים).
כרגיל טעיתי. שוב ירידה טכנית קשה ומהנה (למקצוענים כמוני) – לאכזבתי היה רק "הפוך" אחד קטן של קובה (אי אפשר להגדיר את הגלגול המגוחך שעשה אחרת). החברה כמובן לא חיכו לו ורצו הלאה (יש לי חשד שאם הייתי יוצא עם רכסים ממצרים – הייתי נשאר לבדי בלב המדבר די מהר בלי אפילו חתיכת מצה קטנה לרפואה). רגע הנפילה הזה הוא אחד מאותם רגעים שהגעגועים להתהפכויות הפליק פלק המופלאים שמולי נהג להפגין במקומות כאלו תוקפים אותי בחריפות אבל בחיים אי אפשר לקבל הכל…
הירידה הובילה לאפיק נחמד ואח"כ דהירה מהירה לאורך הבשור, חבור שלו לנחל הרועה שוב ונסיעת טרוף מהיר עד לחניון הרועה, כביש, בי"ס שדה, ומקלחת. זהו – נגמר.
כמה תוספות:
1 בכניסה לשדה בוקר ביום הראשון, נתקלנו בד"ר חזי יצחק – למי שלא מכיר, מורה במדרשה ודמות אופניים מיטולוגית שמארגן טיולי אופניים מופלאים בעולם. אני מתחיל לחפש מצטרפים לטיול לרגסטן שהוא מארגן במרץ השנה.
2. שאריות הטיול בדמות פרוסת מלון נגוס לחלוטין וים של פצוחים יקרים ומשמינים נשאר אצלי באוטו ויוקדש לצדקה (עבורי).
3. יעלה, נא שלחי לי את התונה שלי ושל אמיר על בור המים שצלמת
כתב: קוץ
מוביל: דרור ולוין
משתתפים: כ 19 ביום הראשון, 14 ביום השני
קילומטרים: 42 ביום ששי כ 25 ביום שבת
