איו מוצא – טיול שנגמר בשפשוף

היום יש לי מצב רוח קרבי אז הרשו נא לי להאריך קמעא….

אין דבר קשה יותר מלמצוא שם לסכום טיול-שם שירטיט את לב קוראו מיידית עם הפתיחה ויצור אצלו רטט בלתי ניתן לשליטה להמשיך לדפדף ולמוץ את צוף הספור שלא יתואר ביופיו.

קצת ארוך לפתיחה אבל התלבטתי בין "מסלול גן עדן" לבין "נירוונה" וגמרתי עם "שפשןף" . זה על שם תהליך עתיק יומין שמבצעים בד"כ עם סיום טיול אופניים יפה במיוחד שבסיומו משפשפים את רואותינו (עינינו) בנסיון להשתכנע שבאמת היינו שם ועשינו את זה. המהדרים מסתפקים בצביטת אחוריים, שלהם או של אחרים לאותה מטרה. אני במקום שפשופים או צביטות, לאחר החום, הזיעה והעליות, הסתפקתי בצניחת בול עץ למיטה ואבוד הכרה. התעוררתי עם כאב ראש נוראי כי נזכרתי שאני צריך לגמור את הסכום של הטיול היום עד אחרי הצהריים-החברה מחכים בשקיקה. שקיקה? – סוג של בולמוס תאוותני, בולמוס?- סוג של יונק רקטלי, רקטלי? -סוג של….טוב, כמו שאמא שלי אומרת , נעזוב זה, ונתחיל בפרטים כי אחרת אני אגרף לים של אמוציות ובסוף אף אחד לא יבין מה אני רוצה להגיד והיכן היינו.

0630 בבוקר התיצבו 14 רוכבים בריאי בשר במסעדה בסיבוב מוצא. בין הנוכחים לא בלט איש במיוחד להוציא הדמויות המצוירות (מה שאני קורה "להקת זליג" ) שדרור התחיל לגרור לטיולים בזמן האחרון. עידן הירושלמי (חמוד) , חברו מהקורס בוינגייט (שאף אחד לא זוכר את השם שלו) ומשהוא חדש – בן דודו, קובי יונתן, עוד ירושלמי שנעים להיות בסביבתו , מכיר כל אבן בשטח ורוכב נהדר. יש להניח כי את כל האנרגיה, האינטליגנציה והגנים הדרושים סבא וסבתא שלו ושל דרור השקיעו באמא שלו ככה שלדרור עצמו לא נשאר הרבה בסוף שרשרת המזון, מה שמסביר הרבה דברים…
.
תחילת הטיול הייתה סוערת למדי עת 4 מכוניות משטרה עטו בחניה של המסעדה כעדת טורפים צמאי דם על מכונית עם 4 צעירים/רות אומללים שכל מה שרצו זה לעשן עשבים. היה מרגש להתחיל ככה .. תרומתי היחידה בשלב זה הייתה רוח צוות מעודדת ומלון בא בימים שאני מנסה להפטר ממנו כבר הרבה זמן וחוסל בחניה. חברה נחמדים – אכלו ושתקו.

לוין- האחראי היחידי, מלא את כל הציפיות כשאחרי 100 בכביש הסתובב וחזר חזרה כלעומת שבא. האוילים בינינו קיוו שזהוא זה, גמרנו, רק כדי לגלות שהמסלול החלק והנוח הטריד את מנוחתו והא חפש משהוא סיזיפי יותר – ותיכף מצא.

מסלול קצר של כמה מאות ק"מ ( כ-0.2 של מאה) ממולא בשפע עליות וירידות תלולות שכללו – עליה ישירה מה"תחת" של המסעדה לסינגל די מרגיז שמסתבר שהוא דרך רומאית עתיקה (ברגע שלא מוצאים ביזנטי בסביבה, מאשימים את הרומאים אם כי בשביל מה הם טפסו מסלול מחורבן כזה שנגמר בסוף בשכונה חרדית לא ברור..) שהסתיימה בסופה בשכונת קרית שאול בכניסה לירושליים. הסבר של לוין על ההיסטוריה של המקום והסביבה, כולל מנחת המטוסים הקלים היחיד בירושליים שם עד , 67 חציה של סוף כביש 1 וירידה בדרך ואחר כך בסינגל תלול לליפתא והבריכה בקציה (שוקקת חרדים וסתם מסוממים).
הגענו לבנחל שורק ועמק ארזים. עליה תלולה קצת צפונה לרכס רמות עד לראש הרכס (בשל הצל הנדיב נעצרנו לארוחת בוקר שכללה קפה מזין שרקח לוין. מבשלי הקפה של רכסים מתעלים על עצמם בזמן האחרון וגם לא שוכחים להביא סוכר). לאחר רצף של בדיחות חבוטות וקצת הסטוריה – המשכנו בירידה / עליה בכביש לאנדרטת התאומים (שרובנו לא ידענו אפילו על קיומה) מקום מיוחד ששווה בקור וספור בנפרד, מה שלא התאפשר לנו בשל להקת דבורים עצבנית שניסתה לצרף את דני גורן לרשימת הנספים של 9.11 ע"י עקיצות אכזריות. לראות משם את מערך הכבישים התלויים בכניסה לירושליים עם הגשר התלוי ממש מדהים ביופיו. מענין איך יראה המקום כשיסיימו את מסלול ומנהרות הרכבת ובמיוחד את הגשר הענק שעומדים לבנות שם (הגדול ביותר בארץ שיגמד גם את גשר עכברה המפורסם ליד צפת.)

מכאן-מספר עליות וירידות בהן הקפנו את בית איכסא ממזרח, דרום וחזרה מערב. בקטע מסוים הגענו לצומת שלוין "לא הכיר" והחליט "לנסות" (מזה צריך להיזהר) את הפניה שמאלה. חיש קל הגיענו למבוי סתום והדרך היחידה לחופש הייתה לגרור את האופניים ברגל במעלה ארווווווווך ומעצבן כולל כמה שיחים עוקצניים קטנים שמנסים כל הזמן לאמץ את הגרביים שלך. בשארית כוחותי ניסיתי לברר את שם הרכס כדי שלנכדי יהיה למה להתייחס בהספד שלי אבל כמובן שאיש לא ידע ונאלצתי להגיע חי לראשו. שיחה קצרה עם מישהוא שמכיר את משפחת לוין הבהירה לי כי התסמונת ההיפראקטיבית הזו של לוין ידועה היטב במשפחה והיא רק מתחזקת עם הזמן. טוב אם זה במשפחה – מה לנו כי נלין.

רכיבה קצרה בדרך טובה עד לראש הרכס הסופי. משם – מחזה מרהיב של הרים וגאיות וישובים כגון בבית איכסא , מבשרת ציון, "רושליים" והצופציק המפואר של קבר נבי מוסא. בתצפית נתן דרור הסבר מקיף על ההסטוריה של המקום ונסינות/כשלונות צה"ל לכבוש אותו במלחמת השחרור ובששת הימים. הידע שלו די מדהים ואם גם חלק מן ההיסטוריה הוא בונה לבד, הרי חברים שלו כמו יוספוס פלביוס עשו אותו דבר ועל רקע הבורות המומנטלית של רובנו, הכל עובד.

מכאן ירידה תלולה וארוכה מאוד דרך עמק /נחל לוז (דרך שאותה עלינו בנובמבר שנה שעברה ביום ההולדת של דני שחר ושנשבעתי שכף אופני לא תדרוך יותר, אבל אז זה היה בעליה…לנוחיות הקוראים ניתן לקרוא את סכום הטיול שכתבתי אז), חבור לנחל שורק ויאללה לחניה. סיום בלבנונית באבו גוש (הפעם ללא הציפס המגעיל המסורתי) והביתה –טובים ושמחי לב.

כללית, להפתעתנו מזג האויר היה נעים, קריר בחלקו, רוצחני רק בחלקו הקטן שלו ולא נסה להמיס אותנו לחלוטין. תודה הקדוש ברוך הוא.

בדרך נתקלנו במספר הפתעות וחוויות נחמדות- . מעינות.מספר המעינות והעינות (כולל היבשים שביניהם) באזור מדהים, והיו כמה כאלו שראינו בפעם הראשונה כולל מעין פתאומי שזרם בשצף קצף באמצע השביל בירידה לעמק לוז (הספקנים בינינו החליטו שזה צנור התפוצץ או ביוב -איזה צנור או ביוב יש בגובה כזה כשאין שום ישוב או שרותים בטווח של גלקסיה לא ברור. סתם נכים נפשית). קובי יונתן, בן דודו של דרור, גרר את ניצן ואותי ממש בסוף המסלול לסינגל חמוד במקביל לשורק שנגמר בברכת מים קטנה שיוצאת מתוך חפיר יפפה מתוך מערה מרשימה ממש מתחת למסעה בסיבוב מוצא. 700 שנה אנחנו מסתובבים שם ולא הרחנו את זה אפילו.

מקומיים-2 חמורים קשורים באמצע במסלול בוודי שהיו מחוברים לכמה ערביות צעירות מכוסות מכף רגל עד ראש שהיו עסוקות באסוף חמרי אנרגיה מודרניים- זרדים וענפים וחיכו אלי בשמחה עד שגילו שאני נשוי..

דרור הראה לנו פרח צהוב יפפה בשם בוצין מפורץ (לפי טענתו-בוצין בארמית-מנורה ויתכן כי רעיון המנורה היהודי קרם עור וגידים במוחו של יהודי כזה שניסה לעשן את אותו בוצין שהוא גם פרח רעיל…). פרח נוסף שהוא ספר עליו הוא סוג סחלב דמוי צנור או אבר מין נשי של חרק (תלןי כמה יין שתיתם לפני שהסתכלתם עליו) שמפתה את החרק הזכר להיכנס פנימה מסבות ברורות, סוגר עליו את עלי הכותרת ולאחר שהאביק אותו, משחרר אותו לחופשי שילך לחפש צינורות אחרים (קצת מזכיר לי ידידה שלי רק שאצלה תפקידי החרק / פרח התהפכו …)

לסכום – אם נתעלם קצת מערמת הבדיחות החבוטות למעלה ולמטה ולמרות שכבר חזרתי על זה מספר פעמים – לטיולים האלו אין תחליף. הצרוף הנקי כל כך של החברה, הטבע והנוף, ההיסטוריה, מזג אויר ותחושת בני מעי – בונה חלק מן השעות היפות ביותר בחיי. באמת תודה לכולם ולמארגנים בפרט..
קוץ

נ.ב– משהוא שחבר טוב שלי כתב כשנתבקש לתאר את המאהבת החלומית שלו – "המאהבת החלומית-תזמורת נגניות חמת החלילים של אירלנד.על אף כל רחשי הכבוד והאהבה שאני חש לאשתי היקרה, ישנם דברים שרק תזמורת גדולה של חלילניות צמרת מסוגלת להעניק לגבר, תהיה אשתו עדינה ואוהבת ככל שתהיה". למנחש את שם הסופר יוענק פרס-אלבום סכום טיולי האופניים של קוץ בעטיפה מהודרת ובכריכתה צלום תזמורת החלילניות המוזכרת לעיל…

נ.ב 1- אני גם בשלבים הסופיים של הקמת האגודה " רוכבי האופניים ברכסים הסובלים בעליות" שתאבק לשנוי היחס המוסרי כלפי חברי האגודה ובזכותם לחיים, לחירות, לחופש מעינויים ולהליכה ברגל בעליות כשבא להם..

צילום: דוד ניצן