הפתיחה מבטאת פחות או יותר מה שחשתי בטיול היום. המרכיבים הרדומים שלנו ששקעו בתרדמת חורף עמוקה קמו לתחייה עליזה ומלאת חיים לללא רעשי רקע מיותרים.
ככה התיצבו 18 רוכבים בדייקנות לקול קריאתו הענוגה של דרור בשיתוף נטול הברך (שמו האינדיאני) לוין בשעה 0700 בכניסה לנתיב הל"ה .
איני יכול להתאפק ואני מוכרח למנות את כולם::
אני, ניר, ארני , עזרא , שיקה ,לייזר, יובל, לוין+חברו חגי (שהיה מעורב בחפירות בחורבת קייאפה ונתן לנו הסבר מקסים על המקום) דרור, מולי, אבנר, אחייובל, שטרית, רוני, חדשים – המפטי ודמפטי ( חברה חדשים שלא קלטתי את שמם המדויק אבל דרור גרר איתו מהקורס שסיים. נקיים, לבושים בקפידה, מנומסים ויודעים לרכב. משב רוח מרענן בקבוצה..). משב מרענן אחר מנבכי ההיסטוריה נשב עם הופעת הגמד המוצק- ארז מקבוץ בארי (או בארי מקבוץ ארז)…
בגדול רכבנו כ, 30, 40 ק"מ (מרחק כפול לפי הכאב ברגלי בסיום)
בפתיחה – הסבר קצר של דרור למה אנחנו שם ומה המסלול שבו נדווש ( התחיל כך אך חיש קל לא היה לו כמובן שום קשר למציאות), התחלנו לטפס בעליה צפונה מעל לקבוץ פחות או יותר לכוון חורבות בית נטיף,מספר עליות מפרכות אך למזלנו קצרות הגענו לאחת מפנינות הטיול – חורבת קייאפה (ניסיתי לצרף תמונה למטה, אם לא יוצא ברור, תתחברו ל – HYPERLINK "http://yuvalnadel.com/index.php?tPath=1_3_158_166&language=he" http://yuvalnadel.com/index.php?tPath=1_3_158_166&language=he
ותראו את היופי). אני אישית התרשמתי מהמקום ומעומק ההיסטוריה שהוא מיצג. ההסבר של דרור וחגי היה מרתק, לכן צרפתי למטה חומר שקשור לאתר ולחופרים בו. פשוט מרחיב לב כשהדבר המרשים ביותר שנמצא באתר זה האוסטוריקון – חרס ועליו הכתובת העברית העתיקה ביותר שנמצאה – מהמאה ה-10 לפנה"ס !!!. אני אפילו לא חלמתי לכתוב סכומי טיול אז…
במשטח ליד התל עצרנו לארוחת בוקר. ברכנו על היין שדרור מזג מתוך בקבוקו לכוסיות (כוסות, כוסות..) הכי קטנות שראיתי בחיי לכבוד:
יום ההולדת שלו
חג העצמאות שבדלת
נכדה חדשה של ארני (בינתיים אוהבת את סבא כי לא צמחו לה שיניים עדיין)
שובו בשלום של עזרא מטיול אופניים מנפאל
אחרים….
דיון קצר על ההיסטוריה של הקבוצה +קפה כיד המלך כרגיל-ארני..
משם ירדנו חזרה לעמק האלה (אף פעם לא הבנתי למה מטפסים בחרוק שיניים כזה אם שניה אחרי זה דוהרים למטה..ניסיתי להסביר לדרור כי לנייר עם הציורים קוראים מפה, לקוים החומים שמתפתלים ממקום למקום קןראים קוי גובה ובכוונה ציירו אותם כך כדי שרוכבי אופניים יסעו לאורכם בלי לחתוך אותם אבל עם הגיון של מוביל לא מתווכחים) ונסענו לאורך ובתוך שדה צהוב אינסופי (טורמוס האלה לפי הדמיון שלי, שמיר לפי המבינים). משהוא מדהים ביופיו ובשלוותו הצבעונית, חצינו את הכביש לנתיב הל"ה ונכנסנו לשביל דרומה ליד תל שוכוה, מכאן טפסנו טפסנו טפסנו טפסנו טפסנו טפסנו (בזה מניתי את כל הטפוסים עד לסוף הטיול). עד לסינגל של עדולם. הדרדרנו לאורכו עד לתל איתרי ולגבעות הסמוכות..
משם ההמשך קצת מטושטש בזכרוני היות ודרור מצא "אילתור" למסלול (כילד כנראה סבל מחוסרים קריטיים כגון מחסור בצעצועים, חום ואהבה או משהוא דומה כי אחרת אי אפשר להבין את תאוות ההתעללות שלו כשאנו בצהריים , קיץ, חם, צמא, רעב, האוטו בטווח עיין – והוא מתעקש לעשות סבוב עוועים מעגלי ענק עד לאדרת. אירגננו מגבית לקנות לו מוצץ, שירגע..).
הסוף? מטורף ביופי ובטורנדו של האדרנלין שהוא הזרים בנו – דהירה מטורפת וארוווווווווווווווווווווכה בירידה מאדרת עד לצומת עדולם ולקבוץ ורוח שצננה וטאטאה כל זכר מהמאמץ הסיזיפי הקודם. מצאתי את עצמי צורח כל הדרך את שירם של הגשש החיוור "כל כך יפות שבא לבכות..".
לא יודע למה מגיע לנו יום מתנה כזה אבל כנראה שחלק מאתנו (אלו ששלמו ליובל 50 ₪ עבור החברות ברכסים) עשו משהוא טוב בגלגול הקודם שלהם.
לסיום – לוואי שנמשיך להישאר חברים, נטייל ונהיה מסוגלים לחוות ולהנות כך ביחד.
קוץ
כתיבת תגובה